פסק דין זוננשיין נ. האחים גבסו 

פסק הדין נסב על מסכת עובדתית על פיה מלכתחילה נחתם זכרון דברים בין זוננשטיין לבין הקבלנים אחים גבסו, בזכרון הדברים לא פורטו תנאי תשלום, את זכרון הדברים היה אמור להחליף חוזה מפורט, העסקה "התפוצצה" והדירה נמכרה לאחר מכן לרוזנברג, משפחת זוננשיין הגישו תביעת אכיפה ופיצויים, בית משפט המחוזי בחן את זכרון הדברים שנחתם במבחן הכפול הקבוע בפסיקה : א. האם נל פי דין החוזים נחתם חוזה בין הצדדים, ב. האם החוזה מקיים את דרישת הכתב על פי ס' 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 , בית משפט המחוזי קבע כי נכרת הסכם מחייב, אולם תנאי סעיף 8 לחוק המקרקעין לא באו על סיפוקם משום שבזכרון הדברים היו חסרים פרטים רבים שלא ניתן להשלימם מן החוק או מן הנוהג, התביעה נדחתה וזוננשטיין ערערו לבית המשפט העליון. בבית המשפט העליון נדחה הערעור, בקבעו כי לא נכרת חוזה מחייב וכי ברגע שהצדדים השאירו את תנאי התשלום ריקים וכשבית המשפט הסיק שכוונת הצדדים היתה לקבוע תנאים בעתיד, אין לראות עוד בזכרון הדברים הסכם מחייב, בין השופטים היו הדעות חלוקות בסוגייה מה גובר על מה חובת תום הלב בניהול מו"מ בהתאם לס' 12 לחוק החוזים כללי או דרישת הכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, השופט ברק עשה מהפיכה בפסק הדין הזה, הוא סקר את דעות ההרכב שהיה עימו, הנשיא זוסמן קבע כי אין עקרון תום הלב יכול לגבור על דרישת הכתב, לעומתו סבור פרופסור פרידמן כי בנסיבות מסויימות עשוייה עמידה על דרישת הכתב לעמוד בניגוד לחובת תום הלב, השופט ברק קבע לאור פסיקה נרחבת של בית השמפט העליון כי חובת תום הלב משתרעת על כל תחומי המשפט ולכן אין שום ייחוד לדרישת הכתב, וכשם שעמידה על כל הוראה סטטוטורית צריך שתיעשה בתום לב, גם עמידה על דרישת הכתב צריך שתיעשה בתום לב, ולעיתים מסויימות ניתן לרכך את דרישת הכתב באמצעות עקרון תום הלב, ואיך עושים זאת, כאשר אדם מנהל מו"מ דרישת הכתב אינה משתכללת כי אין חוזה אולם אם צד מונע את שיכלולו של החוזה, הרי הוא נוהג בחוסר תום לב, אם למשל אדם נוטע תקווה בלב חברו כי ההסכם ביניהם תופס ואחרי כן טוען שלא נעשה דבר כי החוזה לא הועלה על הכתב, הרי הוא נוהג בחוסר תום לב,